בלוג

היענות נמוכה של טיפול תרופתי 

 

במהלך חיינו אנו נדרשים לבדיקות ומעקבים רפואיים שגרתיים. התיק הרפואי הקיים במרפאת קופת החולים, הנו בעל ערך רב למטופל ולצוות הרפואי. באמצעות הרשומה הרפואית ניתן לבחון את הטיפול הרפואי הניתן למטופל, "לייצר" רצף טיפולי במסגרות הטיפול השונות ולבחון את היענות המטופל לטיפול הרפואי המוצע לו.

 

בעולם דיגיטלי, בו ניתן בלחיצת כפתור לסנכרן נתונים רבים, נראה הוא, כי לא נדרש יותר ממאמץ קל של הרופא להפיק דוח אשר יהא בו, לאמוד את היענותו של המטופל לטיפול הרפואי, צריכת התרופות וביצוע מעקב בדיקתו דם בהתאם לנדרש ממצבו הרפואי. התוצאה העגומה גוררת אחריה לא אחת מצבים בהם מתקבלת תשובת דם לא תקינה והמטופל כלל לא יודע על קיומה.

 

אף כי נראה הוא, כי מצב זה קל לביצוע, תשאלו את עצמכם מתי קיבלתם פעם אחרונה טלפון ו/או מכתב מרופא המשפחה באשר לבדיקת דם שנשכחה או טיפול תרופתי שלא נלקח כסדרו. מערכת הבריאות ככול שמנסה היא להיות יעילה סובלת מקשיים תקציביים רבים והעומס הקיים עליה הוא רב, ואף כי קיימת לרופא אחריות לבחון את ההיענות המטופל לטיפול הרפואי הניתן לו, כל שכן כאשר עסקינן במחלות קשות בעלות פוטנציאל לנזק ונכות קשה מתקשה מערכת הבריאות לנהל מעקב אחר המטופלים.

 

היענות נמוכה של טיפול רפואי

היענות נמוכה, אחריות המטופל או הרופא?

ביום 27.2.2014 התקיים הכנס השנתי לאגודה לזכויות החולה. בחלקו השני של היום נערך פאנל שדן בשאלה של היענות המטופל לטיפול ואחריות הרופא למקרים בהם קיימת היענות נמוכה של המטופל לטיפול.

שאלה זו נדונה לא אחת בפסיקה והיא מתמקדת בעיקר בשאלה האם חקיקת חוק זכויות החולה בשנת 1996 העביר את מרכז כובד האחריות מכתפי הרופא אל כתפי החולה ואם לא באילו מצבים נכון היה לקבוע כי אי התערבות הצוות הרפואי יש בה כדי לבסס עוולת רשלנות רפואית, מקום בו ההיענות הנמוכה של המטופל לקבלת הטיפול הרפואי שהוצע לו גרמה לו לנכות קשה ואף ולמוות.

 

בשנת 2008 התפרסם פסק דין תקדימי (אלבז נ' שירותי בריאות כללית)  שדן באחריות רופאת משפחה לנזקים שנגרמו לחולה סוכרת שסרב באופן עקבי לקבל את הטיפול המוצע לו ופגע במאמצי הרופאה להטיב את מצבו הבריאותי. אי היענות התובע לטיפול הרפואי גרמה לכך שהסוכרת ממנה סבל, פגעה באיברי מטרה (כליות, לב, ריאות) והתובע הגיע כשהוא במצב קשה לבית החולים.

 

בפסק הדין שנדון בפני כב' השופט יגאל גריל, התייחס השופט לשתי תפיסות עולם: האחת שמעניקה לרופא את עיקר האחריות והשנייה הדוגלת כי החולה הנו אוטונומי להחליט על חייו. בפסק הדין התייחס בית המשפט גם לסוגיות נוספות וחשובות בדבר חשיבות ניהול הרשומה הרפואית. וקבע כי אין לבצע בה תיעוד בדיעבד.

 

חובת הצוות הרפואי לעקוב אחר מצבו הרפואי של המטופל, מוטלת על-פי דיני הרשלנות לא על התוצאה כי אם על המאמץ. שכן, דיני הרשלנות הרפואית מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות, והשאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה הנה, אילו אמצעים צריך היה לנקוט הצוות הרפואי כדי להבטיח את שלומו של הניזוק אשר כולל בין היתר, מעקב אחר מצבו כפי שעולה מהתרשומת הרפואית כולל מעקב אחר מצבו והיענותו לטיפול הרפואי המוצע לו בהתאם למצבו. הפסיקה קבעה בנוסף, כי רמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות למטופל, דורשת אותו לנקוט את אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, זאת בהתאם לרופא הממוצע בשעת מעשה.

 

בפסק דין תקדימי זה קבע בית המשפט, כי אף שהמטופל לא שיתף פעולה עם רופאיו, לא הגיע למעקב רפואי, לא נטל את הטיפול הרפואי ולא ביצע את הבדיקות הנדרשות, לא נותק הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין החשת נזקיו של המטופל, זאת מהסיבה שכאשר המדובר בחולה מורכב הסובל ממחלה שסיכוניה חמורים, דווקא אז, מוטלת חובה מוגברת על הרופא המטפל לקיים מעקב קפדני אחר החולה, לוודא כי הנו מודע לסיכונים הצפויים לו עקב אי קבלת הטיפול. יחד עם קבע בית המשפט כי חוסר שיתוף הפעולה מצד המטופל מצדיק קביעתו של אשם תורם של 30%.

 

עורך דין רשלנות רפואית בתל אביב – דורית קורץ